זהו, הגעתי לבניין. עליתי לקומה 8
פתחתי את הדלת וחשכו עיניי!!
הבית היה נראה כאילו הוא אחרי רעידת אדמה.
הכיור מפוצץ כלים, על הרצפה קורנפלקס מהבוקר עם הילדים,
הר של כביסה "עושה לי עיניים" מפינת העבודה
ואני עומד ומסתכל על המקום הזה שקוראים לו הבית שלי, המשרד של העסק שלי
עומד ולא יודע מאיפה להתחיל בכלל.
"אוףףף איזה מתסכל!!" אני אומר לעצמי
ומנסה לפלס את דרכי למטבח, להתחיל לנסות לעשות סדר.
לא באמת ניתן לעבוד ככה.
לא באמת אפשר להתרכז בעבודה כשכל הבית מהפיכה.
במקום לעשות סדר באלבומי התמונות ללקוחות
אני מתחיל לעשות סדר בכלים ובכיור.
אין מה לעשות, זה המחיר שמשלמים על העבודה מהבית.
אני מתחיל לשפשף את הצלחות והכוסות
ולא עוברות כמה שניות והוואטסאפ מצפצף לי:
היי, אנחנו אמורים להיות בזום עוד 5 דקות, זוכר? שולח לינק?
זום?? וואי נכון! שכחתי מזה לחלוטין.
אני עוזב את הכלים, מנגב את הידיים במגבת מטבח
ומנסה למצוא מקום שנראה איכשהו סביר כדי לעלות לזום.
טוב, מקסימום אשים רקע של משרד, אני חושב לעצמי
מסדר את המחשב, נכנס לזום, ושולח ללקוח הזמנה להיכנס.
בזום אני רחוק מלהיות במיטבי. עצבני, מתוסכל, הכל ביחד.
אבל למזלי, הלקוח לא מבחין בזה ומחליט להתקדם.
"אבל היי, אשמח לפגוש אותך פיזית, היכן אתה יושב?"
"היכן אני יושב?
אני…בגדול אני יושב ב…
אתה יודע מה, אולי כדאי שניפגש ב…
המשך בפרק הבא