אני עוזב את הכלים, מנגב את הידיים במגבת מטבח
ומנסה למצוא מקום שנראה איכשהו סביר כדי לעלות לזום.
טוב, מקסימום אשים רקע של משרד, אני חושב לעצמי
מסדר את המחשב, נכנס לזום, ושולח ללקוח הזמנה להיכנס.
בזום אני רחוק מלהיות במיטבי. עצבני, מתוסכל, הכל ביחד.
אבל למזלי, הלקוח לא מבחין בזה ומחליט להתקדם.
"אבל היי, אשמח לפגוש אותך פיזית, היכן אתה יושב?"
"היכן אני יושב?
אני…בגדול אני יושב ב…
אתה יודע מה אולי כדאי שניפגש ב…ארומה?
"ארומה? לא עדיף כבר במשרד או בסטודיו שלך שיהיה לנו יותר שקט?" הלקוח אמר.
"המממ…כן אתה צודק. זה באמת עדיף, אין כמו להיפגש במשרד
בלי רעש של אנשים בבית קפה או ילדים צווחים" צחקתי צחוק קצת מזויף.
תשמע אני אחזור אליך לגבי פגישה פיזית, צריך לבדוק ביומן
כי אני עמוס מאוד עכשיו, ומעדיף להתמקד בסידורי התמונות
מאשר בפגישות. אבל אם זה חשוב לך אני שם לי את זה בכוכבית וחוזר אליך.
"אין בעיה, קיבלתי" הלקוח אמר, למזלי כמובן.
כשניתקתי איתו תפסתי את הראש.
די כבר, די!! נמאס לי להעמיד פנים שאני עסק מצליח שעובד כמו שצריך.
תפסתי את הראש בשתי ידיים ועצמתי עיניים.
ואחרי כמה שניות נפל לי אסימון בגודל ירח.
כן, אני עסק מצליח שעובד כמו שצריך!!
יש לי נסיון, יש לי כישרון, יש לי לקוחות, הכל קיים
אז למה אני עדיין יושב ועובד מהמטבח ינעל העולם???
לקחתי מחברת, קרעתי ממנה דף וכתבתי בה:
המשך יבוא…