הורדתי את אמילי בגן, חייכתי חיוך מזוייף לגננת, ומשם התחלתי ללכת הביתה.
זו לא הליכה ארוכה, 7 דקות למען האמת, ואני בבית.
אני דווקא אוהב את זמן ההליכה הזה.
7 דקות שבהם אני בלי ילדים, בלי זוגיות, בלי לקוחות, בלי עבודה,
מעין 7 דקות כאלו שהם מחוץ לאטמוספירה של הזמן.
7 דקות בהם המוח שלי מתנקה ולעיתים גם זוכה למחשבות חדשות.
בשביל עצמאי זמן שהוא מחוץ לזמן זה נכס.
זה זמן להיטען באנרגיות ואולי גם בכמה מחשבות חדשות שלא חשבתי עליהן אתמול.
הרי לנו העסקים הקטנים כל הזמן יש מה לעשות.
אנחנו טובעים במשימות, בבירוקרטיות, במאמצי שיווק, גביה, פיננסים.
אין לנו באמת שעות עבודה, לפעמים גם ב-1 בלילה לפני שהעיניים נעצמות אני חופר בעסק שלי.
נטלי לעומת זאת נרדמת ב-22:00 וישנה כמו תינוקת. שינה של שכירים אני קורא לזה.
אבל איו מה לעשות, אני חושב לעצמי. אולי ככה זה בשנים הראשונות.
"בוקר טוב שי" אני שומע לעברי, מרים את הראש ורואה את השכנה הג'ינגית מקומה 9.
הלוואי והייתי זוכר את השם שלה, אבל בגלל שזה לא המצב, החזרתי לה "היי, בוקר טוב" והמשכתי בדרכי.
מנסה לסקור את המשימות שיש לי היום.
בזמן האחרון הווליום של העבודה עלה. אני עם 7 פרויקטים פתוחים של עיצוב אלבומים
ואני די טובע בלחץ. את העסק שלי לעיצוב אלבומי תמונות הקמתי לפני שנתיים בדיוק. זיהיתי צורך בקרב כמה חברים ומשפחה, והחלטתי להפוך אותו לעסק.
אני יודע שיש עוד מלא עסקים דומים לשלי, וזה גם מה שהפחיד אותי כשיצאתי לדרך,
אבל מהר מאוד גיליתי שלכל עצמאי יש את הייחודיות שלו,
לכל עצמאי יש את הניצוץ המיוחד שמבדל אותו מהשני.
הנה, מחשבה חדשה ויפה שעברה לי ב-7 הדקות האלו.
זהו, הגעתי לבניין.
עליתי לקומה 8
פתחתי את הדלת
וחשכו עיניי!!
המשך בפרק הבא בבלוג – בקרוב…